פסק-דין בתיק ת"א 2253-07

1. תביעת נזקי גוף בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן " החוק"). הנתבעת 2 היא מבטחת החובה של הרכב המעורב. היא תכונה להלן " הנתבעת" או " המבטחת". התובע 2 הנו אבי התובע 1 שניזוק בתאונה, ותבע כמיטיב נזקו.

2. התובע 1 (להלן " התובע")  יליד 10.10.75, ונפגע בתאונה נשוא התיק ביום 25.11.06, בהיותו כבן 31. כיום כבן 38.

הנתבעות כפרו בחבות.

3. ביחס לנזק - הפגיעה עיקרית היתה בעין שמאל, ושעור הנכות כמו גם הקשר הסבתי שנויים במחלוקת. פרופ' טרייסטר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום העיניים. המומחה נחקר, על חוות דעתו הראשונה, נדרש לחוו"ד שניה, וענה על מספר סבבים של שאלות הבהרה. בירור התיק עוכב בשל טענות להחמרה במצב הראיה, שהיוו כאמור מושא לשאלות הבהרה של שני הצדדים למומחה, לאחר שנחקר, ואף בקשה לחקירה חוזרת שלו, לאחר שנתן את חוות דעתו השניה. בסופו של דבר ניאותו הצדדים להסתפק בתשובות המומחה לשאלות  ההבהרה (ראה הודעת התובע מ 5.6.12; והודעת ב"כ הנתבעות מ 29.5.12 שלאור מצבו הבריאותי של המומחה שהודע , יש נכונות לשלוח שאלות הבהרה מתוך תקוה שאלו תייתרנה הצורך בחקירתו.

ב 27.6.12, לאחר המצאת התשובות המפורטות, החלטתי בהתאמה כי במידה ולא אקבל הודעה אחרת עד 15.7.12 אסיק כי ניתן להורות על הגשת סיכומים. וכך אכן הוריתי ב 16.7.12).

מונה מומחה גם בתחום א.א.ג (ד"ר א. גורי) אשר קבע כי לא נותרה נכות בתחום זה.

התובע ראה לטעון גם לפגימות פלסטיות של בשל רסיסי הזכוכית שפגעו בפניו, אולם בתחום זה לא מונה מומחה ולא הוכחה נכות, לא רפואית (ולו אסתטית) ולא תפקודית.

שאלת החבות

4. לגרסת התובע בתצהירו, בסמוך לשעה 3:00 עת היה בשירותים בביתו, הבחין מבעד לחלון באש מחוץ לבית. הוא יצא לבדוק במה מדובר והבחין שאש אחזה ברכב המעורב - הרכב של גיסו. הרכב שייך לחברה בה עובד הגיס - היא נתבעת 1.

לטענת התובע, נטל צינור מים והתקדם אל עבר הרכב כדי לכבות השריפה, אך בטרם הספיק להתיז מים התפוצץ מיכל הדלק של הרכב, דלת הרכב עפה באוויר, וזכוכית שהתנפצה עפה לכל עבר, ואף הרכב נע ממקומו מעוצמת ההדף של הפיצוץ. התובע נפגע בשתי עיניו  מרסיסי הזכוכית שעפו בפיצוץ. עם זאת הנכות שנותרה - מקורה כאמור בעין שמאל. לדברי התובע בחקירה - הרסיסים היו מחלון אותה דלת שעפה, דלת הנהג (עמ 27 לפר'). הוא הובהל לבי"ח הלל יפה ואושפז שם במחלקת עיניים מיום התאונה ועד 4.12.06.

5. הנתבעת הפנתה בחקירת התובע וסיכומיה לסתירות שלטעמי אינן משמעותיות. גרסת התובע בשאלת הנסיבות - מהימנה עלי. אציין הדברים בקצרה:

א. בהודעתו במשטרה מסר שראה רכב סוברו שבצע פנית פרסה וחזר למרכז הכפר, והבחין באש כעשר דקות לאחר מכן. ואלו בביהמ"ש מסר שהאש היא שמשכה שימת לבו. לטעמי לא מדובר בסתירה כלל. רכב חולף אינו אמור למשוך שימת לב מיוחדת מעבר לעובדה שהתובע הבחין בו. ברור שבשני המקרים האש היא שמשכה שימת הלב והניעה התובע לצאת החוצה. הרכב החולף אינו אלא פרט לוואי טפל לצורך ענייננו, שהתובע נשאל ומסר עליו בחקירת המשטרה (שביקשה לברר מן הסתם האם מדובר בהצתה ומי אחראי לה), ואף לא זכר בחקירתו בביהמ"ש, שנים אח"כ. איני מייחס  חשיבות לדבר. והרי לאחר שחלף הרכב יכול היה התובע לשוב לענייניו ואף לבקר בשירותים או במרפסת (ראה להלן) ומשם לראות את האור שהפיצה האש.

ב. בהודעה במשטרה ציין התובע כי כאשר הבחין ברכב העולה באש לראשונה היה במרפסת ביתו שכן אביו התניע את רכבו כדי לצאת לעבודה, והתובע היה רגיל לצאת למרפסת כשהיה שומע את אביו מתניע הרכב, ואף יוצא למרפסת להתבונן כשהיה שומע רכב חולף.  בתצהירו להבדיל, מסר כאמור שראה את אור האש מחלון השירותים ויצא לראות במה מדובר.  התובע נחקר על כך והשיב בחקירה הנגדית כי אכן הבחין לראשונה באור שהפיצה האש מבעד לחלון השירותים. אז יצא מן השירותים למרפסת, ומשם הבחין שמדובר באש שאחזה ברכב ומיהר לרדת. לו דובר בסתירה בענין מהותי - ניחא. אך השאלה אם הבחין התובע לראשונה באש כשהיה בשירותים או מן המרפסת - הנה ענין טפל, ממן העניינים שיכול והזיכרון האנושי לא ידייק לגביהם , ולפיכך תימסרנה גרסאות לא תואמות גם כשהאירוע אמיתי. לכל היותר עסקינן באי התאמה בעניין טפל שאינה גורעת ממהימנות הגרסה.

ג. הנתבעת טוענת כי אם נתייחס ללו"ז שבגרסת התובע הרי סביר שהאב ראה השריפה או מי הצית את הרכב שכן יצא לעבוד, ולגרסת התובע שמע את רעש התנעת הרכב של אביו, ולאחר 10 דקות הבחין באור שהפיצה האש. אין בהשגה זו כל רבותא. לגרסת הנתבעת עצמה מדובר בהצתה, ואכן סביר שכך הוא, שכן אין מדובר ברכב שפרצה בו אש כמה דקות או עד שעה לאחר שעשו בו שימוש לאחרונה, אלא ברכב שחנה במהלך הלילה בלא שהיה מונע, ונשרף בסביבות 3 לפנות בוקר. לכן סביר שלא מדובר בתקלה כלשהי שגרמה לשריפה מעט לאחר שדוממו את המנוע, אלא בהצתה. אך אם בהצתה עסקינן יכולה האש לאחוז ברכב במהירות, ופעולת ההצתה יכול שהתרחשה בפרק הזמן של 10 דקות עד רבע שעה מאז עזיבת האב ועד שהבחין התובע לראשונה באור (ברור גם שהערכת התובע בדבר 10 דקות אינה מתמטיקה מדויקת). 

5. נתתי אמון בגרסת התובע ואני קובע שהתאונה אירעה כאשר הבחין באש שאחזה ברכב של גיסו, שהנו רכב חברה (של הנתבעת 1). הוא ירד כדי לנסות ולכבות האש עם צינור, אך בטרם הספיק להתיז מים אירע הפיצוץ ברכב, ודלת הנוסע ליד מושב הנהג ניתקה ממקומה. רסיסי זכוכית שעפו, בין מאותה דלת בין מחלונות אחרים שברכב, פגעו בפניו של התובע, לרבות בעינו השמאלית. מעוצמת הפיצוץ נע כל הרכב.  כפי שהעיד התובע, עת נפגע הספיק להתקרב לרכב, מהלך חצי מטר לערך.

6. התובע העיד כי השריפה היתה בחלק הקדמי של הרכב באזור מושב הנוסע שליד הנהג (עמ' 27 לפר', שורה 15). גרסה זו מקובלת עלי. במצב זה תיתכנה שתי אפשרויות: זו בה תומכת הנתבעת לפיה האש לא אחזה במיכל הדלק שאמור להימצא מאחור, וזו בה תומך התובע - שהאש אחזה במיכל הדלק.   האפשרות הסבירה יותר  היא שהפיצוץ אירע שכן התלקח הדלק שבמיכל הדלק, וכך אני קובע. גם אם האש "הנראית לעין" היתה במושב הנוסע ליד הנהג, ומיכל הדלק נמצא מאחור,  הרי מאותו מיכל מולך הדלק לקרבורטור או לאינג'קטורים, ומשם למנוע. תהליך ההתפשטות "הפנימי" של הבעירה יכול שיהא סמוי מן העין, כאשר לכאורה די בניצוץ שיגיע לדלק או לאדי דלק ומשם תתפשט הבערה ותגיע למיכל, או שמא החום הוא שגרם להתלקחות הדלק שבמיכל.

תיאורטית לא מן הנמנע שהחום המצטבר שגרמה הבערה במושב הנוסע גרם להתנפצות זגוגית החלון והרסיסים פגעו בתובע, גם בלי שהתלקח הדלק. אך משעה שקבלתי גרסת התובע לגבי הפיצוץ ועוצמתו, אפשרות זו סבירה פחות. העובדה   שנגרם פיצוץ, שהיה עז דיו לגרום לעקירת דלת (גם אם הכוונה היתה לפתיחתה בתנופה כלפי חוץ), תומכת אכן בתזה לפיה התלקח הדלק שבמיכל הדלק , מה שגרם לפיצוץ, ולפיזור רסיסי הזכוכית שפגעו בתובע.

7. אין לחלוק על כך שהנסיבות אינן מקיימות ההגדרה הכללית שבחוק שעניינה בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. השאלה אם יש תחולה לחזקה המרבה שזו לשונה -

"יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב".